"אתה חייב לארגן כנס למוצאי שבת הקרובה", ביקש בבהילות אחד הפעילים החזקים שלנו, לפני מספר חודשים, "דחוף! כנס חירום במבשרת ציון!" הוא סיפר על קרוב משפחה, בחור צעיר, שחלה בסרטן, ולדברי הרופאים, מצבו חמור מאוד.

כשאתם שומעים על 'כנס' או 'הרצאה' באולם סמוך למקום מגוריכם, זה נראה לכם הדבר הכי טבעי בעולם. מה כבר יכול להיות בארגון של כנס? לך תסביר שזו עבודה. ההכנה לקראת כל כנס – מפרכת ודורשת לוגיסטיקה מורכבת, החל מבניית התכנית הכוללת מרצים ואמנים, עבור דרך הפעלת אנשי קשר ומתנדבים בשטח וכלה בפרסום מאסיבי מקומי או ארצי. במקרה הזה, "נתנו" לי ארבעה ימים בפועל. גם למצוא מקום, גם לסגור תכניה עם כל הרבנים והמרצים, גם לפרסם היטב וגם להפיק את הכנס שהכל יהיה מסודר באופן הטוב ביותר. הצוות התחיל להזיע. האולם היחיד שמצאנו היה של 400 מקומות. איך בתוך שלושה ימים ממלאים כזה אולם ביישוב ממוצע?! איך מכסים את מבשרת והסביבה בפרסום יומיים לפני האירוע בלבד? בשביל מי שנעול על מטרה חשובה כזו, המגבלות של הטבע הן רק בגדר המלצה.
אל תשאלו איך הצלחנו לארגן תכנית כזו בתוך דקות, כי לכולם היו הרצאות נוספות והם היו עמוסים, אבל הצלחנו לאשר השתתפות של הרב זמיר כהן, הרב יצחק פנגר ואיתם הרב בצרי שיערוך תפילה מיוחדת עם תקיעת שופר. מוצאי שבת, האולם מתמלא עד המקום האחרון. בחוץ מתחילים להתגודד יהודים נוספים, והצוות ממהר לארגן עוד מאה כיסאות בחוץ. שקט מוחלט באולם. הרב זמיר מברך את הבחור מעומק לבו, והקהל צועק בזעקה עצומה: "א-מ-ן!!!"אחריו הרב פנגר והרב בצרי, עם תפילה ותחנונים שנגמרים בתקיעת שופר מצמררת המשכנו הלאה.
ערב שבת מגיע, ו-3 דקות לפני הדלקת נרות, מצלצל הטלפון ללא הפסקה. בסוף אני עונה. "מי שביקש ממך לארגן את הכנס מחפש אותך בדחיפות", אומר אחד הפעילים. "עכשיו? אותי?? מה כל כך דחוף?" "אל תשאל. פשוט הזוי. זה לא נורמלי. הבדיקות האחרונות חזרו. משהו באבחון התברר כאחר לגמרי. הרופאים המומים, אבל אין זכר למחלה שחשבו שיש לו". עמדתי המום ונפעם. "שבת שלום", אמרתי, ואולי הייתה זו הפעם הראשונה שהמילים הקבועות הללו נאמרו במשמעות כל כך עמוקה. וזה, רק סיפור אחד, על אירוע אחד, מתוך מאות אירועים שנערכו השנה, מבתי כנסת ומתנ"סים ועד לאצטדיונים והיכלי התרבות הגדולים בארץ שאירחו כמה וכמה כנסים השנה.לא, אין בהכרח הבדל בין מקום ענק ומפורסם ליישוב מרוחק וזעיר. יש אכן מקומות, שמרצים גדולים בקושי מגיעים אליהם, בשל היותם קטנים או רחוקים, אבל מחלקת כנסים חרתה על דגלה שלעולם לא יהיה מקום שלא יקבלו בסוף את מבוקשם. לכן, המשפט שאני הכי אוהב לשמוע זה:
"אופיר, איך הגעת למקום הזה? הוא אפילו לא קיים בווייז…"